עַזְמָוֶת-דיוקן עצמי מתוך יצירתו

הקדמה

המובאות שלהלן נאספו מתוך שלל יצירתו העיתונאית, בעיקר מתוך הפליטון השבועי שראה אור ב"דאר היום" – מבעד למסוה-שעורים בהסתכלות, מיעוטם מתוך המקומון "הכרמל" שראה אור בחיפה בשלהי שנות ה-30, "המשקיף" (ביטאונה של התנועה הרויזיוניסטית בשנות ה-40) והשבועון "במערכה" בו כתב מאמרים פיליטוניים בשנת 1931.

הקטעים הועתקו והוקלדו באופן נאמן למקור (כתיב חסר, סימני פיסוק, קיצורים והדגשות), מרביתם מילה-במילה וחלקם הקטן תוך קיצורים מתבקשים שאין בהם לפגוע במסר שבקש הכותב להעביר לקוראיו.

לעיתים קרובות נקט הכותב לשון מרומזת וסמלית, חלקה נהיר וחלקה נותר בגדר השערה הקטעים בכתב נטוי מבטאים תמצית מנוסחת של עורך האתר העריכה וההערות בסוגרים מרובעים הינם של עורך האתר.

שליחותו העיתונאית ודרכי עבודתו

יושב אני לי במנוחה במדור התחתון להכין "מטעמים" לתלמידי החביבים כאשר אהבו והקב"ה מזמין לי חמר מע"ש לע"ש כדי לבדח מעט את דעת הבריות בעתים הרעות האלו, להפיג קצת את צערם, גם לשחוק לפעמים מטוב לב או מתוך דמעות, כי "הרבי צוה להיות שמחים" וב"ה לבי טוב עלי ומחשבות רעות והרהורים רעים אינם מפריעים את מנוחתי, לא חלילה מחמת שהשעה משחקת לי – אדרבה, לא זכיתי עדין בגורל הגדול, פשוט משום שאין לי שטרי-גורל ואיני בונה לי בית ב"תלפיות" ואפילו לא ב"קבצניה", וגם לא נבחרתי במלאכות לוינה באספת-המורים – אלא פשוט מפני שאני הולך תמיד לשטתי ואומר כי א"י אינה נקנית אלא ביסורים ואין בונים את הארץ מתוך עצבות (מבעד למסוה 2/7/22) .

...מחמת ש"עזמות" אינו כתב או עתונאי המחכה לכבודים והזמנות, אלא מין בריה משונה שהנשמה והרגשה בקרבו וחרב שלופה בידו בדמות צפרן קטנה שקורין בלע"ז "פונטין-פן" והוא מופיע בכל מקום דוקא בזמן שאין מחכים לו ומסתכל מבעד למסוה, כמובן, דוקא במקום שרוצים לנהוג צניעות...אין דרכי להתפאר ולהתראות לפניכם, תלמידי הנחמדים והבלתי-נחמדים, אבל רוצה אני שתדעו רק זאת כי נהירין לי קצת שבילי ה"הר הזיתים" כשבילי "החדר" שלי. מחמת שאני עם הפקידים הגבוהים דוקא מ ש ל ה ם – לא ה"נייטיבס" חלילה! – כמו "שנים אחרים" ויש לי שם תלמידים מבני "עשרת השבטים" [הבריטים] שהם בכלל "אחים טובים" [בונים חפשים] ויודע אני ממש "מה שתחת צפרניהם", וכל כך למה? – פשוט מפני שאני אוהב להתחפש וללבש מסוה על פני כמוהם וביחוד מפני שגם הם אינם אוהבים בקרת על ע צ מ ם אבל בקרת על אחרים – מהיכא-תיתי (מבעד למסוה 11/3/23) .

...אחר האשה רודפים במחילה מתוך אהבה ואחרי המבקר – [רודפים] אפילו בשעה שאין אוהבים אותו, חוץ מר' עזמות שרודפים אחריו, לא כדי שיכתב אלא כדי שלא יכתב... (מבעד למסוה 23/11/23) .

את חטאי אני מזכיר – ההרגל לכתב במעט קלות-ראש ומעט ליצנות (ולפעמים גם הרבה!) כבר היה לי לטבע שני וה"פונטין-פן" שלי לא יוכל לכתב כבר באפן אחר. כמה פעמים נסיתי לעזב את מקומי בפנתי הנדחת ולעקר את דירתי זו החביבה עלי כנפשי וחפצתי לטפס ולעלות אל העורכים שלנו וביחוד הסופרים הגדולים ה"רציניים", שבמדור-העליון, כמו למשל ד.צ. וינשטיין, איקס-מיקס-דריקס ודוקא באותיות לועזיות x.y.z או לכל הפחות בין סופרי ה"מכתבים למערכת" שם בעמוד האחרון עם השם לעילא ולעילא דוקא כר' בנימין שלנו - למען אדבר עמהם, עפ"י דרכם בכבד-ראש ובדחילו ורחימו, כדבעי לאיש יהודי וסופר כשר. ואולם, כנראה נגזר עלי מן השמים לשבת במדור-התחתון שלי ולהכין מטעמים לתלמידי האהובים בכל עש"ק, כאשר אהבו, לבדח קצת את דעתם בעתות קשות הללו ולהפיג את צערם מתוך שחוק, מחמת שלדעתי ואולי גם לדעתכם אפשר להגיד דברים הכי-רציניים דוקא מתוך הלצה ואיך אומר שם הפילוסוף שלנו? – אין לך דבר העומד בפני ה ל צ ו ן...

מאשימים אותי, שמלגלג אני תמיד על כל מחשבה טובה ומתאמץ להקטין את ערכה עוד קודם שהיא יוצאת מן הכח אל הפועל (מבעד למסוה 1/2/24).

...השתרעתי על הכסא-הארוך שלי עם פטום הקטורת בפי, כדרך האנגלים, שתי רגלי למעלה ושתי עיני למטה...

ואני, ר' עזמות, אומר לכם: ה ר ח ו ב – אלה הם החיים, יפים או מכוערים, אבל אלה הם החיים היחידים האמיתיים שלנו. רק ברחוב אפשר לראות בכל הנעשה והנשמע אצלנו, ורק ברחוב יפו בעירנו...ואם רוצה אתה להכיר את פני הדור ודעותיו, אל תלך לא לאספת-נבחרים ובלתי-נבחרים ואף לא ללשכת העתונות במלון יוז [משכנו של ועד הצירים], צא ולמד : "מה עמא דבר" רק מן החוץ אפשר ללמד על הפנים, על התוך...ולפיכך אוהב אני לסוב בערדלי ברחובות עירנו ולהסתכל בדרכי...כי דוקא ברחוב רואה אני עין בעין את החיים היהודים כמו שהם, איך הם הולכים ולאן הם הולכים...דוקא מתוך המהומה של החיים מוצא אני את עצמי יותר אנטימי, יותר בביתי... (מבעד למסוה 5/2/25).

שכני המהנדס בדירתי החדשה – הלא ידעתם כבר, תלמידי החביבים, שאני שוכן כבוד ב"בוני-בית" [בית הכרם] שכונת האוטומוביל עם הפחים! – נכנס אלי בשעת-מעשה ומצאני שקוע ראשי ורבי בקריאת העלון הקטן והדל כלומר "הטיימס" (מבעד למסוה 22/8/24).

ההרגל לכתוב במעט קלות-ראש ומעט ליצנות כבר היה לי לטבע שני ואצבעותי לא תוכלנה לכתב באפן אחר. אני גוזר על הפונטין-פן שלי בדחילא ורחימא ובאנחות של חולי-מעים, במחילה, כדבעי לסופר נכבד ורציני הכותב "פיליטונים" בעתונים הגונים – והנה מה אעשה והוא, כלומר העט שלי ימ"ש, חומד מעט ליצנא-דאמורא כדי לשחק מעט מטוב-לב , ומה לעשות, רבותי, אם ר' עזמות רואה איזה מעשה תעתועים אצל זה או זה, או שתלמידיו מספרים לו, והוא הולך ומתלוצץ מעט! אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה, לדעתי, היקשים לענין דינא ומכש"כ על פונטין פן קטן (מבעד למסוה 4/6/26).

מחמת שר' עזמות שליט"א אינו רדקטור [עורך] ולא "פייפר" ולא "גזיטה" אלא בשר ודם, שיש לו נשמה ומסוה וסמוקינג ופונטין-פן, וזוג רגלים לריצה ואינו מחכה לעולם להזמנות, אדרבא! כאשר אין מזמינים אותו שם הוא מופיע. במקום שאין אפילו פלפל שחור צומח שם הוא פורח ובכל שמחה צ נ ו ע ה וחשאית, הוא אורח וגם את תלמידיו הוא לוקח או שולח, ואח"כ בעש"ק – נעשה שמח [בהקשר להנחת אבן-פנה לבנין הספריה הלאומית] (מבעד למסוה 23/7/26).

אוהב אנכי תמיד לשוטט בחוצות ירושלים עיה"ק ולהסתכל מבעד למסוה הצוחק שלי. אוהב אני להסתובב בין מנחה למעריב ברחוב יפו ובמלון יוז ולכתת את רגלי אפילו למאה שערים ולרחוב "פריז" אשר בבתי-אונגרן, זורק אני מבט לחלונות שערי חסד ותוקע את חטמי בבתי מחסה (יש לי תמיד ב"ה מטפחת!...) מחמת שסובר אני תמיד כי דוקא ב ר ח ו ב אפשר לראות את החיים של אחב"י כמו שהם, כיצד הם הולכים ולאן הם זורמים... (מבעד למסוה 6/8/26).

...ר' עזמות אינו אוהב בדותות כידוע... (מבעד למסוה 13/8/26).

ורוצה אני לספר לכם, תלמידי החשובים, לא סתם בבא-מעשיות אלא דברי אמת, אעפ"י שבעד האמת ל ו ק י ן ומכש"כ בעד אמת מא"י...כמו שאמר לי בשבוע זה אחד "הקנאעקערס"(בנ"ון) שבמלון יוז: "יותר מדי אמת אתה מספר ר' "עזמות! (מבעד למסוה 2/9/27).

טבע משונה יש לי בזמן האחרון לטייל ולשוטט בחוצות ירושלים ובשכונותיה בשבת קדש בין שחרית למוסף או בין מנחה למעריב, כשאני לבוש במסוה החדש והמודרני של "ענג שבת"... (מבעד למסוה 9/12/27).

...אין ר' עזמות מספר אלא מעשים שהיו ואין ידיעותיו באות מבית המטבח ומהפרוזדור אלא מהטרקלין שלנו במלון יוז, כידוע (מבעד למסוה 29/6/28).

...ומה לעשות, רבותי, וגם עלי נגזר לעמד על המשמר ולהסתכל אל כל מעשיהם ההגונים של "בני השמים" ובני "הארץ" שלנו כדי לספרם לכם בשעורי בעש"ק? מה לעשות חביבי, אם יש עין שרואה ואזן שומעת לר' עזמות ולתלמידיו ומעשיהם בפנקסי הקטן נכתבים? ואם גם יבאו כל מלכי "גוג ומגוג" שלהם בדברי "זעם" ויאמרו להשתיקני ולהחניקני, אף דבריהם אלו ירשמו לדורות ב"מדור הרכילות של יום ו" (מבעד למסוה 29/6/28).

המוסדות הרשמיים שלנו אוהבים להכחיש דברי אמת ומזדרזים להרביץ "מכתבים למערכת" כדי לטשטש את הענין ואינם יודעים כי ר' עזמות קבל עליו תעודה קשה אמנם (בשבילו כמובן) לתאר ולספר לתלמידיו ולדורות הבאים אחריו את חיינו עכשיו כמו שהם באמת וזוהי בלי ספק הדרך הכי טובה לסטירה המרה. ואולם נותן אני מקום לקוראי להתגנדר בו ולתת לספורי ולמעשיותי את הגוון איש עפ"י דרכו ואיש עפ"י טעמו...לספר לכם מעשים שהיו, למסר לכם דברים כהויתם, עובדות ומעשים חותכים, לרשם פרטים נכונים ואמיתיים שאינם נמצאים אצל אחרים, זוהי "האמביציה" שלי, ולכבוד יחשב לר' עזמות להגיד כי את כל החומר לשעוריו הוא שואב דוקא מהמקורות הראשונים, מהחלונות הגבוהים בטרקלינים ובמשרדי העבודה והשלחנות הירוקים ולא מהפרוזדור וחדר המבשלים...בל ישכחו "המכחישים שלנו שיש להם עסק עם ר' עזמות שכל דבריו בשעוריו הם אמת וצדק – וזוהי גאוותו! (מבעד למסוה 7/9/28).

תאמרו מה שתאמרו – אני אוהב את הרחוב, רחוב יפו, העובר את ירושלים עירנו כחוט השדרה. אהבתי את רחוב היהודים לא רק בעיר העתיקה כי אם בכל מקום שאחב"י נחתים שם, מפני כי בר ח ו ב – שם החיים, אם יפים או מכוערים, אבל החיים האמתיים שלנו. אהבתי להסתובב ברחובות היהודים בעירנו ולהסתכל ולאסף "חומר" כי דוקא בחוצות רואה אני את חיי אחב"י כמו שהם, איך הם הולכים ולאן הם הולכים...דוקא שם בשאונם והמונם של חיי ה ח ו ץ יכול אני לראות את "הפנים" שלנו, ויכול אני לשמע "מאי עמא דבר". שם בבית-קפה וינה (בקפה גרנד רק הרגלים מדברות...) בראי-נע, בחנות במסעדה ובמכונות-הצבורית – ושם בתוך ה ה ו י שלנו אני מרגיש את עצמי יותר קרוב ויותר "אינטימי" עם עצמי מאשר בבית ובד' אמות של המערכת...הרחוב הוא משרדי ושם אני חי וסובב, ביחוד בזמן האחרון, כדי למסר לכם, כדרכי מימים ימימה, בערב שבת-קדש, מהנשמע והנעשה אצלנו (דאר היום-רפרופים בני יומא 9/10/31).

איני זוכר בדיוק אם ספרתי לכם כבר, קוראי היקרים, על אודות ה ה כ נ ו ת שלי לפני כתבי את ה"עזמות" שלי וכדאי בנאמנות שתדעו זאת למען ההיסתוריה. וזה דרכי בקדש: יום או יומים לפני עש"ק בטרם גשתי לעבודתי כלומר, לכבד איזה יהודי בשעורי בגלל ה"מעשים הטובים" שלו, הריני מחפש את "קרבני" זה בנרות עד שאני מוצאו ומקבל ממנו ברכת פרידה. נכנס אני עמו בדברי שיחה היוצאים מן הלב בחמימות גדולה ובאופן ל י ר י ממש כעם ידיד נעורים מחמת שיודע אני מן הנסיון שלמחרתו כשאך יצא שעורי לאויר העולם, הרי אדם זה אבוד בשבילי והוא לא יביט אפילו לתוך ד' אמות שלי – ב ר ו ג ז! אסון הוא! כלם, כלם רוצים רק שילטפו אותם על לחייהם, שיחניפו להם ושיסלסלו את הפאות'ליך שלהם...אלא שאחב"י הם רחמנים בני רחמנים וסוף סוף "יהודי גזלן" הוא וישכח את כעסו וזעפו עד...שמצליפים לאחר, וכשהוא רואה את חברו העולה ויורד על הספסל בשעורי השני, מיד הוא מתפייס – החוטם המורד מזדקף קצת, הכובע שלו מתרומם מאליו ו"ש-ל-ום"! גדול ורחב ישמע בקול רם ל"עזמות" ממרחק גדול, מעבר השני של הרחוב... ומה לעשות רבותי? ...עושה אני עבודתי נאמנה קרוב לארבע עשרה שנה, כיעקב אבינו בשעתו, עבודת מטאטא לפי יכלתי, עבודה לא קלה ולא נוחה ורציתי מאד – האמינו לי! - ---קצת בפינתי הנדחת ואולם זוהי רעה חולה שהרפש ברחובנו הולך ומצטבר מיום ליום – וגשם לשטוף אין!... ומה לעשות, חביבי, ורואה אני מתוך האספקלריה העזמותית שלי את הבורגנות-העירונית הקטנה שלנו וביחוד את "האריסטוקרציה" מרמי-המעלה החדשים שבחברתנו, בתלפיות וברחביה ובשאר המקומות בארצנו, שהם מתנפחים ודומים לביצה נפוחה וריקה זו שמוכרים לילדים בפרוטה לכבוד "ראש השנה" של הגויים – ויש לי הרצון לקחת סיכה דקה בידי, את קצה עטי הדק ולרטש את בטן השלחופית האריסטוקרטית הנפוחה והמגוונת שלנו מלמעלה למטה צ,צ...צ,צ עד שהיא מתרוקנת מאוירה ומנפחותה וחוזרת למדתה הקטנה והנכונה... (דאר היום- אמר עזמות 13/1/33).

אכן זה גורלנו ומזלנו, אנו ההומוריסטים: עלינו למצא ולתפש את ההומור בכל מקום, פעם הוא מסתתר בין המצבות ופעם יעלה בדעתו לטפס על התליה...ויש שהוא מרקד לפני הלוויה של אדם גדול וצוחק בפני האנשים החיים הנגררים אחריו. הבדיחה המרה היא איפא יצירה קפריזית – פעם היא "כמטאטא" ופעם היא נדחקת לבית העלמין... (אמר עזמות 23/6/33).

מחמת שאני – עליכם לדעת, רבותי! – יהודי מ א ו ת ם היהודים שהם עקשנים ונוסף לזה גם "חתיכת" עתונאי וסופר בישראל, כלומר בן לעם קשה עורף...כשאוסישקין למשל, אומר: אין לך דבר העומד בפני ה ר צ ו ן, אני אומר: בפני ה ל צ ו ן, וכשהוא אומר "לא"! אז "לא"! – ואצלי, כ"שהם" אומרים "לא"! אז "כן"! (אמר עזמות 14/7/33).

תאמרו מה שתאמרו – אני אוהב את הרחוב, רחוב-היהודים, לא רק בחיפה ובהדר-הכרמל כי אם בכל מקום שאחב"י נחתים שמה, בר ח ו ב – שם החיים, אם יפים או מכוערים, אבל החיים האמתיים שלנו. אהבתי מאד להסתובב ברחובות-קרת שלנו, החל מ"מאה-שערים" של הדר שנקרא משום מה "רחוב סירקין" מרחוב החלוץ שעליו פרושה ממשלתו הרוממה של אבא-חושי, עד רחוב הרצל, העובר את הדר-הכרמל כחוט-השדרה...כי דוקא בחוצות רואה אני את חיי היהודים שלנו למיניהם כקליידוסקוף חי, איך הם הולכים ולאן הם הולכים. דוקא שם, בשאונם והמונם של חיי החוץ יכול אני לראות את "הפנים" שלנו ויכול אני לשמע "מאי עמא דבר", קצת רכילות ואבק לשון-הרע מתובלים במילי-דבדיחותא שיש בהם גם דברי אמת הרבה יותר משמינית-שבשמינית. שם בבתי-הקפה שברחוב "נורדוי-שטראסע"...בקול-נע, בחנות, במסעדה ובמכונית-הצבורית, ואפילו בחברות ה"ברידג'" של ה"אינטליגנציה" שלנו...שם בתוך ההווי שלנו כביכול אני מרגיש את עצמי "אינטימי" עם עצמי מאשר בבית ובד' אמות של המערכת...הרחוב הוא משרדי ושם אני חי וסובב, בחינת רואה-ואינו-נראה וכל כך למה? – כדי למסר לכם, כדרכי מימים ימימה מהנראה והנשמע והנעשה אצלנו ביחוד בזמן האחרון (הכרמל 25/11/38).

את חטאי אני מזכיר...לפני שנים מועטות, נתפשתי, לא עליכם, לעתונו של ז'בוטינסקי ז"ל ופרסמתי בו שורה שלמה של מאמרים ופיליטונים, אף כי אינני "רויזיוניסט" ר"ל, ואיני שייך, כידוע, לשום מפלגה, לא לימין, ולא לשמאל לא-למעלה ולא-למטה אלא כמצליף...ועתה בעוונותנו הרבים, שבתי לסורי והבאתי עמי ל"המשקיף" את עטו של עזמות ואת סיסמתו הידועה: אין לך דבר העומד בפני הלצון ולא עוד אלא, שקבלתי עלי בשמחה למסור לכם, קוראי הותיקים והחדשים סקירה שבועית קלה וקצרה ממה שאני שומע ורואה בארץ ומכל מה שמתרחש אצלנו מאחורי הקלעים והפרגוד, ביחוד בימים אלו (המשקיף 13/6/1941).

יחסיו עם הצנזורה הבריטית

לא כל אדם הוא בר מזל כמוני. אני, בלי עין-הרע, יש לי מזל תמיד והצלחה של גוי ממש אצל הצנזורה. התדעו למה? – מפני שמניח אני את כל ענייני היום, את ה"פוליטיקה" הגבוהה ואת החדשות המרעישות של העת האחרונה, המטילות אימה על הציבור וביחוד על המבקר-מטעם שלנו, ועוסק הנני אך ורק בשעורי-ההסתכלות שלי...ומערב-שבת לערב-שבת הריני מטייל לי ארוכות וקצרות במדור התחתון שקבעו לי העורכים והמו"ל שיחיו ונותן אני לתלמידי שעורים ב"דקדוק" הלשון והחיים בטעמי הנגינה וההפטרה, חוזרים אנו גם על "פרשת השבוע" עם פירש"י והכל עפ"י פרד"ס ובמשלים כידוע ליודעי ח"ן, ואגב אנו משוחחים קצת על הכל בחפזון וברמזים, כנהוג, גילוי-טפח וכסוי-טפחים, מעט צחוק וקלות ראש ומילי דבדיחותא, כאשר אהבתם, תלמידי החביבים – ולפיכך נשאתי ב"ה חן וחסד בעיני הגברת "אנסטזיה" [כינוי לצנזור?] ואינה מלבינה חלילה את פני ברבים, כדרכה... (מבעד למסוה 19/6/21).

הן אמנם הענישני הקב"ה להיות מורה להסתכלות ובכל ערב-שבת מלאך-הבקרת נותן מסוה על פני, כמשה רבנו בשעתו, מכה בי, דופק בחזקה, וקורא אלי בקול: חטוף וכתוב! מהר ובקר! והעורכים שלי, כמו להכעיס, העמידו על שלחני במקום קסת של דיו – זפת שחורה ובמקום עט-סופרים, מטאטא גדול נתנו בידי לטאטא ולהשמיד, והאם אפשר הדבר, שלא יהיו קנאים, צרי-עין, נעלבים מדומים, פוגעים בי? האם אפשר שאותה טומאת בית-הסתרים, שנאת-החנם ותאות-הנקמה, שתוססות ומפעפעות בכל נוולותם של בנ"א קטנים בנשמתם ובקומתם, לא תגע בך, אחרי שאתה מזעזע דרך חלונך תל של יתושי המלריה הרוחנית בארצנו, ואחרי שאתה מוכיח, מבלי משים, לרכוש לך בכל יום "שונאים" חדשים ומאות מקנאים, שחושבים שפגעת בכבודם, ש"העלבת" אותם, או מתחת עליהם קו בקרת, או לא הניחות את רוחם? ואם יש לך "ידידים" כאלה "ואכלו בך קורצא" [הלשינו] לפני הג' אנסטזיה ורמזו לה "מן הצד" כי מכניס הנך אותה לסכנה, רחמנא ליצלן, ואם יודע הדבר למלכות, יועידוה למשפט, ואם תכשל ב"עזמות" – מי יודע את קצה? וצריך אתה להמציא לך לשון מיוחדת ולהביע הכל, כמו שמביעים בבית דאלמים ע"י סמנים ידועים, ועליך להניח לכאורה את כל ה"פוליטיקה" ולתת שעורים ב"דקדוק" ולחזור על פרשת השבוע עם פירש"י והכל עפ"י פרד"ס ובמשלים הידועים אך ליודעי ח"ן ולדאג על כל טפה וטפה של דיו,שמא עשית דבר שלא כהוגן, ועל כל פסיעה ופסיעה של רגל, שמא דשת בעקבותיך איזה הר גדול... והיו זמנים חביבי, שהמבקר לא קרא את דברי: הוא חטט, פלח, דייק למד מה שכתוב בין השיטין או מה שאינו כתוב אפילו שם, הוא בקש סודות ורזים וסתרי תורה בדברי, וידיו מזוינות בעפרון כחול או אדום, או בשניהם גם יחד, ומוכנות להעביר על הגליון שתי וערב כנהוג לאיסורא... ואעפי"כ, בסיעתא דשמיא, דברנו על הכל, על המהומות ביפו, על השכנים ועשרת השבטים וגם על החתן דנן ר' אבא נקניק [ר' חמולת אבו קשק מאזור פ"ת], פתחנו גם "חדר" שלם עם "רבי" ותלמידים כדבעי למיהוי, וביום מתן-תורה שרנו תחת חטמי ה"צנזורה" שלנו "אקדמות" לכבוד הצינזורה דלית כה ממשותא...והכל אחי שפיר! (מבעד למסוה 4/9/21).

יחסיו עם הקולגות והקוראים

תלמידי הגמנסיה העברית בירושלים מוציאים עתון בכתב-יד בשם "גבעולים" שערו-נא בעצמכם מה מצאתי בגליון האחרון שבא אלי מירושלים? – ירכתון קטן בחתימת אחד התלמידים בשם "ממשפחת עזמות" ותאמינו לי כי זהו המאמר הכי מוצלח שקראתי בעתון של ילדים. צר לי מאד שלא זכיתי להכיר את "תלמידי" הקטן הזה, ואי"ה בהגיעי בשלום למחוז חפצי אשלח לו בתור "משלח-מנות" לפורים מסוה יפה כדי שלא יכיר בו "הדור" הקטן וכל יתר ה"ידידים הטובים" של עז מות (מבעד למסוה 6/3/21).

[במענה למכתב של קורא אודות חילופי השמצות בין הסופר א.א. קבק והמשורר יעקב פיכמן].

...ודע לך כי הסבה הגורמת לכל הקנאה, השנאה, התחרות דקטטית ומלחמת הלשון והעטים היא – ה פ ר נ ס ה ה מ ר ה. עודך צעיר לימים ואיני יודע אם תוכל להבינני כראוי. צא וראה מה בין בני לבן-סוסי: סוסים עומדים לפני האבוס ואוכלים בשלום ואין סוס אחד נוגע במספוא שכנו אף כמלא נימה, ובני אדם, יהודים משכילים ו ד ו ק ט ו ר י ם, אינם יכולים לאכל מקערה אחת בשלום ושולחים לשונם איש למנת חברו... (מבעד למסוה 16/10/21).

קשה להיות מורה לשעורים בהסתכלות, כפעם בפעם יש שרוגזם של מי שהם קופץ על המורה המסכן. לפי תומי ספרתי לכם בשבוע שעבר על אודות "מיטב הסופרים" המשתתפים ב "הארץ" והנה מיד לאחר פרסום ידיעתי זו באו אלי בטענות הסופרים א. אלמליח וא. בן אב"י ויצעקו בפני חמס: "מה עשית לנו? עד עתה עשה לנו אותו עיתון רקלמה יפה, כי הואיל בטובו ובחסדו הגדול לחשב אותנו בין מיטב הסופרים והנה באת אתה "עזמות" בהבל דבריך, ותחריב את כל הבנין והננו שוב אומללים, חפשנו היום את שמותינו בין המשתתפים ומיטב הכוחות הספרותיים, אך לשוא! כי מיד לאחר קראם את שעורך בהסתכלות המנוול, חשו עורכי העיתון "ההגון" ויוציאו את שמותינו מתוך רשימת "הסופרים הנכבדים" ואת האמת עלי להגיד ולהודות קבל-עם כי לבי דואב על המסכנים האלה. אולם, סלח יסלחו לי הפעם הנעלבים, כי מנין לי לדעת שעורכיה הנכבדים של "הארץ" יואילו לקרא ירכתון הנדפס ב"עיתון צהוב" ? ובכל זאת מנחם אני את אלמליח ובן אב"י עוד לא אבדה תקותם! אפשר מאד שאחרי מותם ידפיסו בעלי העיתון ה"הגון" את שיר או מאמר שיצא פעם מעטם כמו שעשו למנוח אנ -- סקי, ושוב ירשמו את שמותיהם בין הסופרים המשתתפים ב"הארץ". איך שיהיה רבותי, קשה, קשה מאד להגיד את האמת בימים האלה. (מבעד למסוה 2/1/22).

"עזמות" – אם יש בריה כזו בעולם – מודה מכל לבו לבן אדם (אינקויזיציה "דאר היום" גליון פ"ה) על עצותיו הטובות אליו. ומכיון שבן אדם זה דואג לי, והוא ירא פן אפגש באורבים לי בלילה, הריני מרגיע את רוחו באמרי לו כי אחז אחזתי כבר בכל האמצעים הנחוצים להבטחת חיי. יודע אני ששתים הן הסכנות הגדולות ביותר שנשקפות לי, אחת במספרה ברחוב יפו והשניה: בבית-המרזח אשר למולה. אילו הייתי נכנס לאחד המוסדות האלה, כי עתה היה בטח מופיע "דאר היום" במסגרת שחורה, למחרת היום ההוא. ולכן נדר נדרתי לבלי העלות תער על ראשי, וכשמשון ואבשלום בשעתם, גם אנכי מגודל-שער הנני (אה, כעת נקל לכם לנחש מי זה עזמות? אולי חנקין, או שץ או לומר, אולי...) נזהר כמו כן מ"קהוה תורכית" מהיום שבו נודע לי כי השולטן עבד אל-חמיד היה משתמש בה כלפי ה"עזמותים" שלו... ולכן לא תמצאוני איפוא בין מתקני עולמות המוסכים על כוסות תה באולם חבר הלאומים אשר ב"שרון" (מבעד למסוה 9/1/22).

...הלא זוכר אני אותו [עיתונאי בעל טור כלשהו?] מינקותו, בשעה שישב לפני על ספסל ביה"ס – ואני הייתי אז "מלמד" לא עליכם – ולמד מפי ע ב ר י ת ותורה ממש, ויודע אני כי היה תלמיד קצר-ראות ונשאר כך עד היום הזה, עד שלא ראה אפילו מבעד למשקפיו כי בעתון "על המשמר" שאליו פנה במכתבו, נתפרסם ירכתון בשם "הארץ" ז"ל... ומדי בואי זכרונה, שמח אני לראות וליהנות מפרי הגן ששתלתי לפנים, אילנות שצלם רחוק ושרשם מרובה וכבן-אכר ויליד הארץ יודע אנכי, לדאבוני, כי אין גן בלי קוצים, וחד מהם בא ודקר את רב ו וגם נסה לעמד כ"אבן" נגף ו "צור" מכשול על דרכי... (מבעד למסוה 19/11/22).

[מכתב רשום שקבל מקבוצה של 20 קוראים מתמידים] "למורנו ורבנו עטרת ראשנו רבי ע ז מ ו ת שיחיה! אנחנו החו"מ, תלמידיו ומעריציו, החלטנו לחג בקרוב את חג יובל-המאה שלו, כלומר לכבוד הירכתון ה מ א ה שלו שנתפרסמו ב "דאר היום". לתכלית זו נבחרה ועדה שקבעה לה תכנית שלמה אשר נפרסם בקרוב, וגם הכינונו לו ה פ ת ע ה לע"ע החלטנו להדפיס את מאה השעורים שלו בחוברת מיוחדת בשם "מדרש עזמות" בטוחים הננו כי הדורות הבאים אחרינו ימצאו "במדרש " זה הרבה מדרשי אגדה, גלויים וסתומים, על "הרבי" על ר' משה קזימא להבדיל, על בני-דודנו וכיוצא בהם, ועשו עליהם פרושים שלמים ודרשו עליהם תלי תלים של דרשות כמו במדרש רבא ותנחומא...לבסוף אנו מבקשים מאת רבנו היקר, לשלח לנו את תמונתו בלי מסוה לקיים מה שנאמר: והיו עיניך רואות את פני מורך. והננו תלמידיך הנאמנים והמסורים בלב ונפש" (מבעד למסוה 19/11/22).

...[קטע ממכתב של קורא מחיפה המספר לבעל הפיליטון על דו-שיח שניהל עם רעייתו]...את עזמות שלך אני מכירה עוד מ"זמארין" [זכרון יעקב] ספרא רבא, מח ברזל ו"נוצה חדה" וחוץ מזה הריהו מקבל בכל שבוע שש לירות, ארבע פעמים שש הן עשרים וארבע לירות לחדש, מותר לו כבר לכתב הבינות? (מבעד למסוה 28/3/24).

...אוהב אני להסתכל, לא עליכם, מבעד למסוה כמו קרני רנטגן לכל מקום אסור כדי לראות לפני ולפנים כל מעשי תעתועים אצל זה או זו ומדה מגונה דבקה בי ר"ל להציץ מן החרכים בחלונות-הגבוהים על ה ה ר ואצל בני-דודנו למטה ולהבדיל אחב"י הקטנים עם הגדולים בבחינת רואה ואינו-נראה, ואח"כ לגלות סודות מן החדר עפ"י פרד"ס או "ברחל בתך הקטנה" ולהכין לכם מטעמים לשבת מכל מיני "הלצות ובדיחות המוניות וגסות" הלקוחות פעם מקלימנסו ומדרויאנוב ופעם מר' קרוב ורב-קצין וביחוד מ פ י ה ע ם. ואני חשבתי לתומי כי אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה היקשים לענין דינא, אבל רואה אני, חביבי, בעליל ובפעל ממש כי לפעמים די במעשיה אחת, די במלה אחת, ב א ת א ק ל י ל א, כדי לזכות בכבוד גדול של תרגום ופרסום, כמו שנאמר לי "פיליטוניסטן ליצן: יש קונה עולמו ב"עזמות" אחד!...ודי למתורגמן זריז לשרק באזנים הנחוצות, שאני כתבתי מי-יודע-מה, והרי יש לך צפיחית-בדבש, שתהא עוברת לסוחר מעתון לעתון שלהם מנהר-פרת ועד נהר-חדקל ומהיאור אשר במצרים עד ל"עתון ההגון" בת"א...[הארץ].....והרי הם מוצאים ע ת ה את שעת הכשר להשתער עלי ולהוציא מלון מיוחד של נבול-פה...אלא שיש לו [לעזמות] לגיון של תלמידים המוסרים לו כל דבר בכתב ובע"פ – ואין כל דבר נסתר ממנו. בכל מקום שאין זורעים אותו הוא צומח, אין קוראים אותו והוא אורח ומידו אין איש בורח... (מבעד למסוה 26/9/24).

...מילא עזמות הוא, כידוע , "מחוסר תרבות" "קל המשקל" ושאר הקומפלימנטים שנתברך בו הלקסיקון העשיר משוק-הדגים של "בר-מזל" מת"א, ומצוה לנקם בעזמות ימ"ש על מעשי הקונדס שלו, שהוא מגלה סודות מן החדר כמו למשל: המכתב של בלפור, כביכול, שנתפרסם בהארץ באותיות גדולות וכיוצא בזה, ולא עוד אלא שהוא עומד כמה שנים על המשמר ומעורר את שוט-קולמוסו על ימין ועל שמאל בלי מרך ובלי משוא פנים, מילא - אמרתי - עזמות הוא, כידוע, "נפל'ה" שמפילים אותו על מציאות "כדי לשטות בו" בקיצור בן-אכר וגם "זכרוני" לצרות, ומה ידרש מידו? הא? (מבעד למסוה 17/7/25).

...ובמקום שלפני חצי דור היו נערים ועלמים הוגים במאמרו של אחד-העם קוראים הם כיום את – ע ז מ ו ת. אכן מכאיב, אבל אמת הדבר, אמת ויציב! ועלי להוסיף לצערי, כי לא רק את אחד-העם אינם קוראים כי אם – את זה לא גלה הסופר הנכבד מתוך ענוה יתרה – אפילו את קמחי בעצמו [דב קמחי?], ומה לעשות... החליטו לקרא דוקא את – עזמות, או את עזמות'ל כפי שספר לי פעם פסח גינצבורג [עורך ומתרגם נפ' 1947] בתיאטרון "ציון"? "במקום" לקנות ספר עברי מסתפקים עתה בקנית עתון לשבוע בעד "אחד גרוש" – דוקא בעש"ק בשעה שיש "תמונה" מתחת לקו...[הלוגו של מבעד למסוה] (מבעד למסוה 16/10/25).

...ההומור זהו מין סחורה עדינה ויקר מפניני מכרה שאינה במציאות אצלנו לא בתוצרת-הארץ ולא בסחורות-חוץ, די לעבר פעם אחת באספותינו בבית העם, בקלובי המרכז, הרביזיוניסטים ואפילו אצל צעירינו וילדינו, ודי לסקר סקירה קלה בעתונותנו כדי לראות את ה ר צ י נ ו ת הקרה, עד כדי לבכות ממש, שדנים בה אצלנו על כל ביצה שלא נולדה ביו"ט...אדרבה! יש אצלנו ב"ה פורימונים, וחנוכונים, אספקלריה, ודרבונים וסתם פחזנים ובטלנים, שהם "בריות" גדולים לסטירה ולאירוניה, כלומר: לעקיצות עד הצלע השביעית ולצחוק של-תליה ממש, אבל הומור בריא – "מאפיש"! (מבעד למסוה 8/1/26).

הושמט שמו מדף העתונאים והסופרים בספר "כל ארץ-ישראל" בהוצאת ההנה"צ, מלשכת העתונות טענו לשגגה... (מבעד למסוה 23/7/26).

[בהקשר הנ"ל סבור כי בכ"ז לא טעה וכי השמטת שמו לא בשוגג יסודה]...מחמת שקרו כבר ניסים כאלה לא פעם ולא שתים שנקראו עתונאים לאספות במלון יוז ואותי שכחו. והלואי אותי שכחו ואת תורתי זכרו, אלא שהם מתכוונים כנראה "להמית" את עזמות בשתיקה, ז"א להצניע את המרצע בשק או להסתיר את העינים באדמה כבת היענה, לבל יראנה ר' עזמות... (מבעד למסוה 30/7/26).

תשובה קטנה לתלמידי הנעלם [אלמוני] ישנם בעולם "חיילים בלתי ידועים" אבל לא ת ל מ י ד י ם בלתי ידועים. מי שאינו חותם בפרוש ואינו י ד ו ע לר' עזמות אינו זוכה לפרסום כאן במדור שלי. והשניה – וזהו העיקר – ר' עזמות אינו כלי-שרת לאחרים להכות בשביל ענינים פרטיים. הוא מצליף בלי רחמים ובלי משוא-פנים כל מי שהוא ראוי לחומרא מבחינה צבורית. ולבסוף עוד הערה קטנה: ר' עזמות מדבר בקלות על ענינים רציניים בשעה שאחרים מדברים וכותבים ברצינות על ענינים קלים. (מבעד למסוה 1/7/27).

לא הוציא בפורים של שנה זו את המוסף ההיתולי "הדרבן" וספג על כך מחאה מצד רבים מחובבי הג'אנר שציפו להוצאתו (מבעד למסוה 9/3/28).

לא לחנם אמר אביגדור המאירי ב"המחר" שלו: אם תרצו או לא תרצו , עזמות הוא פקטור חשוב ליצירת דעת הקהל בא"י [צטוט מתוך חוברת ח' שראתה אור בכסלו תרפ"ח/1928] (מבעד למסוה 24/5/28).

[מכתב שקבל מחב' "אסור לרחם"] לכבוד מעלת המצביא הידוע קולונל ע ז מ ו ת ירום קרנו!... היות שהחלטנו להוציא לאור את "התותח" [עיתון סטירי] ויש לנו צורך בארטילריסט מומחה ומנוסה, והיות שאתה ידוע בעולמנו לתותחן מצוין היורה על ימין ועל שמאל ולפעמים גם על המרכז, קולע אל המטרה, זה עשר שנים ואינך מחטיא – ע"כ בקשתנו שטוחה לפניך לעזב את העתון ההתולי שלך "דאר היום" ולעבור למחננו ולהשתתף בעתון הרציני שלנו- "התותח"...אצלנו תוכל לכתוב במסוה ובלי מסוה, גם למעלה וגם למטה וכמצליף...ותוכל לדבר על ה' ועל ז'בוטינסקי ועל ננתקה [?] בברכת "צאתך לשלום" ו"בואך לשלום" לחברתנו...על החתום ד"ר מסנ"ק (מבעד למסוה 30/11/28).

[עם תחילת כתיבתו בשבועון במערכה לאחר שעזב את דאר-היום בפעם הראשונה] ...ראשית כל דבר רואה אני חובה לעצמי להכניס בין הפרקים מודעה רבתא זו: גם אלה לחכמים יודעי בינה לעתים שאין אני עורך ראשי ולא עורך אחראי ובלתי אחראי אלא פשוט – ע ז מ ו ת זה שאתם מצפים לו זה שנתים שאבד את במסוה באהל-פורים בת"א ואת "התמונה" במחסן התמונות שב"דאר-היום" ושנשאר לא עליכם בלא "סמוקינג לבן" ובלא תלמידים ותלמידות...גם זאת מהודענא לכון מרנן ורבותי כי משתתף אני "במערכה" ומשתתף קבוע דוקא, כאשר ידעתם, אבל לא שותפות של כסף מחמת שלא זכיתי עדין בגורל ולא קבלתי תואר "ברון" או "לורד" כידידנו סניל [?] בלונדון – אעפ"י שאני ג"כ בן-אכר כמותו אבל יכול אני להבטיח לכם, כדרך כל עתון חדש בארצנו והבטחה הרי היא אחת משני הדברים שאינם עולים בכסף, שאם תחתמו על העתון כלומר על השבועון שלנו וביחוד אם תמציאו לי חומר טוב קב ונקי בכל שבוע ינתן לכם "חלק הגון מהריוח הנקי" שלנו שהרי מי כמוכם יודע ומכיר את הרוחים הענקים שהרויחו העתונים שלנו בארץ עד כה?... קיצור הדברים עשר שנים רצופות עמדתי במערכה ובמערכת "דאר-היום" שקבעה מקומי במדור התחתון כידוע, כדי להטיל אימה על הציבור ועכשיו נתגלגל הגלגל ורגלי עומדות במערכה חדשה שלנו אבל שנוי מקום זה לא יגרום בכ"ז לשנוי מזל. ובכל זאת בגלגולי השני הנני מה שהייתי בגלגול הראשון – ע ז מ ו ת' ל ו"רבנו ומורנו" בפי אלפי קוראי ו"עזמות ימ"ש" לעשרות מבוקרי ו"קרבנותי"...הן יודעים אתם כי אני מרואי-נגוהות ולא מרואי- נגעים. אופטימיסט הנני בחיים המאמין ומקבל הכל באהבה. אבל מה לעשות רבותי והאופטימיסט נחשב בזמננו קצת לטפש (במערכה אפריל 1931).

שעורי זה היה מוכן ומזומן להופיע בשבועוננו "במערכה" של עש"ק זה, כרגיל, אלא שאיתרע מזלו של העתון ונסגר בגלל מאמר ראשי "על המשמר" מחמת שלא עמדתי אני על המשמר – וכדי שלא ישאר חלילה הקהל בלא מטעמים לשבת זו בקשתי לי זכות הכנסת-אורחים בדירתי הישנה ב"דאר היום" (רפרופים בני יומא 14/8/31).

...ואגב עלי לגלות לכם סוד קטן: שותף אני ליצירה זו שנקראת "עיריה עברית ראשונה", בשבועון ב"מערכה" והראיון הראשון עם דוד ילין סודר שם על ידי, פרי עטי...אלא, שאז לא באה הכחשה מצדו על הצהרתו לעורך השבועון... (אמר עזמות 29/1/32).

[חלק ממכתבו של הסופר דניאל פרסקי לכותב] אני צוחק לא פעם מבדיחותיך המוצלחות ומן ההומור האמיתי שחוננת בו, אף כי אגיד לך כידיד בגילוי-לב, כי איני גורס את האידישיסם שאתה מכניס לפעמים בסגנונך העברי. לדידי, אין הומור נבנה מסגולותיה של לשון אחרת, תסלח לי על הערתי הנאמנה הזאת. שמא תוציא פעם קובץ של מבחר פיליטוניך? (אמר עזמות 26/5/33).

צוהר לחייו הפרטיים – חוויות ותובנות

שבוע שלם רצתי להכנת הנסיעה [לקונג. ה-13 בקרלסבד]. ראשית חכמה – ענין "הפספורט". נו, נו, אל תשאלו תלמידי היקרים! קדם כל למשרד-ההגירה ומשם ישר לועד-העיר לקיום ולאשור התעודה, והעיקר – לשלם דמי חתימה... ומשם אתה רץ לבן-דב כדי להצטלם דוקא בלי מסוה, ושוב למשרד ההגירה כדי למסר להם את הסימנים של הפנים ו"שאלות ותשובות" עד אין סוף: מאין אתה בא ולאן אתה הולך? כאלו אתה דורש "פספורט" לעולם הבא, והעיקר "כמה ימי חייך"? – כאלו באתי לבקש מהם שדוך... בקיצור, אחר כל המבחן הזה עליך עוד לשלם להם כמה פונטים! ביחוד כתתי את רגלי ברחובות ירושלים והשחרתי את נעלי הלבנות בזפת השחורה, כדי להשיג הלואה להוצאות הדרך, ואגב קניתי לי "סמוקינג" – מין בגד שחור – כדי שאוכל לנסע במחלקה השלישית ולהתגנב למחלקה הראשונה, כנהוג, עד שהגיעה אלינו הידיעה הנוראה ב"דאר היום" ע"א חרבן העולם. מיד תפשתי את מפת-ארופה חפשתי ומצאתי כי קרלסבד עומדת בסכנה ר"ל. לא שהיתי הרבה והתרתי במחילה את צרורותי ואמרתי, כדרכי, את הפסוק: "אשרי יושבי ביתך" לא מחמת שאני מפחד חלילה מהמות, אלא פשוט מפני שאני שונא את זה...כמו שאמרה לי אשה יהודית אחת בשמעה כי העולם יתהפך בקרוב: "מה אני פוחדת? אני אסע לי מיד לבית אמא שלי ודי"... (מבעד למסוה 13/8/22).

איני יודע אם כבר ספרתי לכם כי אוהב אני אבטיחים (מבעד למסוה 10/9/22).

לצערי לא זכיתי להיות באמריקה ולפיכך לא יכלתי לסגל לי עדיין היטב את כל הר"ת והבעל"זים האמריקנים... (מבעד למסוה 17/9/22).

זכורני, בכנסיה הששית בבזל, כשנתעוררה פתאום שאלת אוגנדה וקמה אנדרלמוסיה באולם, וכל גדולינו כולפסון, בודנהימר והזקן נורדוי בעצמו דפקו על השלחן – כד"ר טהון עכשיו - עד כדי שבירת הפטיש ממש - עד שהופיע הרצל על הבמה, הרים את ידו בלי אמר ובלי דברים, ומיד קמה הסערה לדממה... כשגמר מנהיגנו הגדול ד"ר ויצמן את נאום-הכסף שלו ישב ואכל "תפוחי זהב במשכיות כסף"...וכששמעתי מחיאות-כפים רועשות ואלפי ידים מקשקשות זו בזו מרב התפעלות, עלו על זכרוני דברי ולפזון ז"ל שאמר פעם בנאומו לקהל: "עד שאתם נושאים ידיכם למחיאות מוטב שתכניסו אותן לתוך כיסיכם לתרומות"... (מבעד למסוה 31/12/22).

...רצתי הביתה והזמנתי מיד לאספה כללית את כל "החבריא, שלי, [בני משפחתו] קרוב ל"מנין" בלי עין-הרע, ונכנסנו לישיבה – בדלתים סגורות כמובן – כדי לדון ע"א פתיחת ה"חדר, שלי לזמן החדש. א"א יכול למסר לכם בדיוק ובפרוטרוט כדרכי, את פרטי האספה שלנו מפני קוצר הזמן והמקום, אולם יכול אני לגלות לכם עכשיו רק זאת, תלמידי החביבים, כי כל הענין של ה"חדר" שלנו עמד בחזקת סכנה ר"ל...נבחרו שני נואמים כנגד, דהיינו ה"עזר כנגדי" שתחיה וביחוד החותנת שלי, ששלח עלי הקב"ה בזמן האחרון, ושתיהן עמדו על הדרישה בכל תקף מאת הנהלת "הסולל" לשלשל לי המעות פשיטא-דספרא, בראש חדש דוקא כמו לפקידי ועד-הסיוע ומאחר הפסח עלי לדרש הוספה של חמשה פונט לכל הפחות על כל שעור – כך היא אומרת ודופקת בשעת מעשה באגרופה על השלחן – ואם אין ימהרו המנהלים שלך לכתב להם בעצמם את ה"עזמות"! והזקנה, תנא דמסייע לה, נתגלגלה עלי בטענה ואומרת כי "בלי מזומנים אין אנו מחותנים" ובלי זה (משפשפת באגודלה על הקמיצה לאות של מטבעות) אין זה (מורה באצבעה על המסוה) והביאה לי ראיות דוקא מן המורים שישנם כאלה – הכל היא יודעת! – שיש להם ב"ה בית גדול בתל אביב ובית לא-קטן גם בבית הכרם חוץ מהכנסות צדדיות ממודעות, מור וקציעה, שבלת וכו'. כידוע ובכ"ז אינם מתבישים לבכות, להתאונן כל הימים ולתבע תמיד, ואגב רמזה לי על הצפיעים והצפיעות שחנן אותם הקב"ה בפיות – פיקערס בלשונה – וכתבי-איום של שכר למוד ועל הפנקס של המשבר, כלומר המשביר, "שצבה" לא-עליכם בזמן האחרון מרב האכילה בחג הפסח, כנראה, ועוד מיני טענות כאלו שאין עליהן פירכא.

ואולם גם אני לא טמנתי, כמו שאומרים, את לשוני בצלחתי, עליתי על הבמה ופתחתי את נאומי בנחת ובמלים ספורות כפנינים ממש, כנהוג שם באספות, ופתאום התלהבתי וצעקתי בקול של "היסטריקה" עד שנתבהלה החברה הקטנה שלי ומיד אחזו בחטמיהם והתאפקו בכל כחם שלא יתפקעו בצחוק, כמו למשל בבית העם, ודברתי בשם החנוך והאידיאל ואלפי התלמידים והתלמידות שלי המצפים לאמרי-פי בכל ערב שבת ואגב הראיתי להם, שחור על גבי לבן, מכתבים מלאים "תהלות ותשבחות" מכל צד ומחאה נמרצת מכל תלמידי ביפו שמשהים את ה"עזמות" עד למוצאי שבת אחר צאת הכוכבים וגוזלים מהם ענג-שבת ר"ל ותבלתי את נאומי בדברי הלצה מ"הגדה" (לא של פסח!) שעתידה להיות ההגדה הא"י בה"א הידיעה – כך הצהיר במפורש אחד מיודעי דבר, כלומר המחבר עצמו – ואח"כ העמדתי את ההצעה למנין וברב מועט של קול אחד - הקול של הקטן בחבורה דוקא – נצל ה"חדר" שלנו. כבר פרסמתי מודעות בכל חוצות ירושלים עיה"ק ע"א פתיחת ה"חדר" שלי בשבוע הבעל"ט פרשת ת ז ר י ע – ממש כמו שראינו בשבוע זה במודעות של "בית חנוך לבנות" של החרדים כי הלא אמרתי לכם כבר מכל "מלמדי" השכלתי ומתלמידי יותר מכלם" מחמת שבזמן האחרון ראיתי לשמחתי כי אחדים מהם החלו להתחרות בי קצת ומנסים לכתב על ענינים שונים "א-לא-עזמות"...מדוע לא? מהיכא-תיתי! "בכל אדם מתקנא חוץ מתלמידו" אפילו ב"הארץ" (מבעד למסוה 13/4/23).

בן-אכר פשוט מהגליל אנכי ואיני בקי כ"כ בדברי ימי התחיה בארצנו ואולם עד כמה שאכר הנני מילדותי וקראתי קצת בספר הזכרונות של אבי ז"ל, היה היו עוד לפני ארבעים שנה חלוצים על רוכסי הכרמל בשומרון, שלא היו להם לא ועד-הצירים ולא הסתדרות הפועלים ואף לא הנדיב בכבודו ובעצמו והיו שומרים את שניהם בפת-קובר של חול ושותים מים עכורים מביר חנזיר, וכשבא אליהם ד"ר ארלנגר [משה-רופא עיניים?], מטעם הברון הירש, וקרא אליהם: "עד מתי תשבו כאן על ארץ מלחה זו ותחת שמי העופרת? לכו לכם לארגנטיניה על חשבון הברון!" קמו כאיש אחד, ענו ואמרו כלם: - "לא נזוז מכאן!" אלה היו החלוצים שאלמלא לא היו הם וחבריהם – כפי שספר לנו הד"ר הנכבד בבית העם – לא כתב מנדלי בעברית, לא היה ביאליק בעולם, טשרניחובסקי היה שר ברוסית, אחד-העם – מאן דכר שמיא והד"ר קלוזנר בכבודו ובעצמו לא היה בא אולי לא"י ולהסביר לנו עפ"י הפילוסופיה, כי ישנה רק דרך אחת להשאיר את חלוצינו בארץ – להאכילם ולהשביע את נפשם באוניברסיטות, במשיח, בספרים ובהצגות – וההצגה האחרונה והיפה של "עגל-הזהב" ו"מסע החתונה", לפני תיאטרון ריק כמעט מבלי התפרצות של חלוצים – תוכיח!... (מבעד למסוה 13/7/23).

ומחמת שהיום ערב תשעה-באב וערב-שבת בעולם ועלי להתכונן אל הדרשה של שבת "חזון" אצל "חלוצי המזרח" שלנו, הנני מקצר הפעם, חביבי התלמידים, ולהתראות מחר. (מבעד למסוה 20/7/23).

נתעוררו בי קצת זכרונות מימים עברו. לפנים, כלומר לפני המלחמה, היה תענוג ממש לנסע בארצנו. היינו עושים ימים כלילות על הפרד בפשוק רגלים עד שנשאר לנו זכרון לחדש ימים, ובכל זאת הגענו ב"ה בלא פזיזות, כי מה היה לנו לאחר? וכל זה בזיל הזול, רק במג'ידה אחת! והמחמר הצפתי היה הולך אחרי ונכנס עמי בדברי שיחה עפ"י דרכו, וכששאלתי אותו לפרנסתו היה מספר בלשונו ואומר: "אני חמור, אבי חמור ודודי חמור" (כלומר: לכל אחד מהם היה חמור)...עוד לא הספקתי להסיר את האבק מעל רגלי באכסניה והנה פשטה השמועה בעיר כי בא ר' עזמות לעיר ומיד נהרו אלי התלמידים, זקנים ונערים, תקעו לי כ"א "שלום עליכם" והקיפוני מיד בשאלות שונות אודות "הפוליטיקה הגבוהה" מחמת ש"כאן נדע את כל האמת – כך אומר אחד מהם בקריצת-עין לחבריו – מתחת למסוה"... (מבעד למסוה 13/10/23).

...לא זכיתי ללכת אל ההצגה השניה עם ה"רבי" [הנציב העליון], כדרכי, מחמת שהיה לי "יאהרצייט" אחרי זקנתי [סבתו?], נשמתה עדן, ולמדתי אז פרק משניות כנהוג (מבעד למסוה 2/11/23).

...ונודע לי ש ה ח ב ר י א [עמיתיו העיתונאים] כבר קבלו "בקשיש שמן" כלומר את חלקם בריוח [של דאר היום]. ומי הביא לי, חושבים אתם, ראשונה את הידיעה הזאת? – כמובן, הפלונית [כינוי לרעייתו] שלי שתחי': היא שמעה זאת גם באטליז, גם אצל הברז וביחוד לחשה לה שכנתה אשת אחד הפקידים מהכשרת הישוב...כן! מכיון שכך החלה ה י א טוענת אלי כדרכה: " איפה אתה? ששם מחלקים את כל ה"איפותיקי" ואתה שלומיאל יושב פה? (מבעד למסוה 16/11/23).

[בעקבות מאמר ביקורת אודותיו בעיתון "התקוה" היו"ל מטעם המסדרה הציונית באנטוורפן בחתימת spy שליחם בי-ם].

ביום ראשון זה, בערב חנוכה, בשעה שעמדתי והתקנתי את עצמי להדלקת נר ראשון עם כל הצפיעים והצפיעות שלי, נתפרצה [רעייתו] פתאום לחדרי עם גליון "דאר היום" שנפל לידה. "כך, ר' סוקרטוס שלי? – היא פותחת ב"מענה-לשון" שלה ומורה באצבע על העתון – לא די שאתה כותב עלי בגזטים בכל ערב-שבת ויודעים כאן בירושלים שבא עכשיו גם העתון מבלגיה כדי שידע כל העולם כלו "מה שחושבים על ר' עזמות ועל זוגתו בחו"ל"...חייך, היא אומרת, שאם רק יודע לי מי הוא החכם הגדול שלך, שחותם "ספיי" בלע"ז ואראה לו מה ש"קסנטיפוס" יכולה!" בקצור בחנוכה זו נשארתי, לא עליכם, בלי לביבות (מבעד למסוה 7/12/23).

לנשף הגמנסיה [הרצליה] שנערך ע"י תלמידי המחלקות העליונות בנוכחותו של ה.מ. הנציב העליון, הוזמנתי גם אני ע"י תלמידה מבנות מושבתי בשומרון [זכרון יעקב] ישבתי לי בין התלמידים...המנהל הנכבד נתקרב אלי בחמה ומתוך זקנו הרספוטיני צרח: "מי הרשה לך להכנס הנה"?...הוצאתי מכיסי את כרטיס-ההזמנה והעמדתי לנגד עיניו "זה כרטיס מזויף!, צווח הד"ר הנכבד. ואולם כעבור רגעים אחדים, כשוך חמת, המלך פנה אלי וגזר עלי לתור לי מקום אחר – אבל לא בין התלמידים...וי וי ! הרעל של "דאר היום" ר"ל הגיע סו"ס לתוך רשותם של ד"ר מוסינזון וד"ר בוגרצ'וב גם יחד (מבעד למסוה 14/12/23).

קטטה גדולה נפלה ביני ובין הפלונית שלי [רעייתו] עד לידי גט ממש, והכל בשביל מה? – לא תאמינו אם אגיד לכם: הכל בשביל פ ר א ק...- מה? נתעוררה היא עלי במענה-לשון שלה – הסבור אתה אולי שאני אשב כלואה בבית בשעה שכל הגברות וכל "הינטות ויחנות" תלכנה ל"באל" בשמלותיהן החדשות שהכינו להן זה כשני חדשים לכבוד הנשף הזה? וחושב אתה אולי שתלבש לי את הסמוקינג הלבן שלך בשעה שאומרים בפרוש בהזמנה: פראק!... – אבל מה יעשה יהודי כמוני – נסיתי להסביר לה ברחמים – שלא חננו אלהים בפראק אלא בסמוקינג? אבל היא באחת: פראק! אני: סמוקינג! והיא: פראק! בקצור נתפרקקנו ונסמקקנו כל-כך עד שלבסוף נצחה הפלונית שלי - וכשהיא רוצה כלום יועיל דבר מה? – ובשובי בערב לביתי, יצא לקראתי פראק חדש תחת המחט ואחריו היא שתחיה ומבלי דבר הכניסה אותי לתוכו – אלא שכרסי הבורגנית במחילה התנגדה קצת מתחילה ושני כפתורים בולשביקים עזבו מיד את מקומם וקפצו להם לאות מחאה...והאמת אגיד לכם כי לשלום-בית נתפייסתי לה וחשבתי סוף-סוף: הן איש אנכי בין אנשים והלא פשוט בזיון להשאר בבית שכל "האינטלגנציה" שלנו ואפילו מאלה שהחרימו רק אתמול את המטרוניתא הזו בגלל המעשים-הטובים שלה לשפתנו, רצו בהולים ודחופים אל משחק הפורים שלה. בית-העם נשאר אמש בלי עם לאזכרת יעבץ ז"ל, דרכי "ציון" אבלות לראי-נע וכל הגיאוגרפיה של רחוב יפו מ"בלפוריה" ועד "החרמון" בואכה "סן-רימו" בכלל היו שוממים מאין יושב ואין שותה לא בת' ולא בט'... (מבעד למסוה 22/2/24).

...אמנם אנוכי מדבר רוסית... (מבעד למסוה 4/4/24).

את שעורי זה הנני כותב רבותי לא ב"דאר היום" ולא בדירתי החדשה בבית-הכרם – פשוט מפני המהומה הגדולה של משך הדירה, לא עליכם - אלא בתוך המכונית של בית-הכרם בשבתי במחילה על הפח שטמנו לרגלי, וכותב אני בחטיפה, בין טיסה לטיסה ועל רגל אחת...והאמינו לי חביבי, שמשעה שנכנסתי לביתי בחזירתי ממסעי לגליל ועוד טרם הספקתי לנער אפילו את אבק רגלי מהדרך, הכניסתני הפלונית [רעייתו] שלי בשעה טובה ומוצלחת בעול הדירה החדשה. הן חרפה היא פשוט לספר, אבל המכסה אני מכם? בשבוע זה עבדתי כל מיני "עבודה-זרה": הייתי גם סבל וגם "שופר" על ה"לורי" (מכונית גדולה) להעברת המטלטלין וגם בעל-מלאכה שלם לנגרות לזגגות ואפילו לשטוף הכלים בבית תבשילין כסנדרל-האשה בזמנו, לקיים מה שנאמר: "הלך ילך ובכה נושא משך הדירה, בוא יבוא ב"לורי" נושא חבילותיו...ובכל זאת לא שכחתי גם אתכם, יקירי, מחמת ש"החדר" שלי אינו שייך לועד-החנוך ולא אוכל ליטול לי חופשה לזמן שבועים ימים באמצע ,הזמן" וביחוד חס אני על תלמידי המסכנים שבאו אלי בטענות ובתביעות מכל צד בע"פ ובכתב, על המטעמים שחסרו להם בשבת שעברה, ואי"ה לאחר שאסדר את המטלטלין שלי וכל הכרים והכסתות המוכנים אצלי לבנין בית שלי אי"ה בשנה זו אשתדל לעשות רצונם ולכבוד שבת-נחמו הבעל"ט נמלא את חסרונם "פי שנים" כדרישת אחד מתלמידי הזקנים והמובהקים... (מבעד למסוה 8/8/24).

...ואם לא תגלו לפלונית שלי [רעייתו] אמר לכם שגם רבכם ר' עזמות מן הסוסים'לאך הטובים הוא...[ תורם ל"קרן הגאולה" מיוזמתו ואינו זקוק לדרבון בהקשר זה] (מבעד למסוה 12/9/24).

ואם תרצו לדעת, תלמידי החביבים, את המען הנכון שלי, תרשמו לפניכם: ר' עזמות, בית-הכרם, על יד המגרש הרוסי אשר מסביבו... (מבעד למסוה 26/6/25).

ביטל נסיעתו כציר לקונג. ה-14 שעמד להיפתח בוינה בלחצה של רעייתו שחששה לשלומו כתוצאה מהתקפות אלימות, שגבו חיי אדם, מצדן של תנועות אנטישמיות כנגד באי הקונג. שהחלו להגיע העירה (מבעד למסוה 24/7/25).

...ומפני שאיני יהודי של גוזמאות יכול אני להגיד לכם רק זאת כי מימי כנורו של דוד [המלך] לא שמעה ירושלים ככנורו של [יאשה] חפץ, כלי זה שיש חפץ בו (מבעד למסוה 16/4/26).

עזבתי לאנחות את השכונה "הכי אינטלגנטית" בירושלים ובאתי לרחוב ה נ ב י א י ם, גליתי ממש למקום תורה מסביבי: אליאנס מימיני, ובה"ס לנערות של פרס משמאלי, משרד הרבנים למולי והמיסיון, לאלף אלפי הבדלות מאחורי... (מבעד למסוה 9/7/26).

למדים אתם אולי מתוך דברי, שאני הנני בורגני-ימיני-ריאקציונרי גמור, כפי שחושדים בי בכשרין? – חס ושלום! הריני גם חבר חוקי-לגלי כשר וישר של הסתדרות העובדים ויש לי ב"ה שני פספורטים: "בריטיש פספורט" של ר' עזמות בכיסי הימיני והשני פספורט אדום, כלומר "פנקס חבר" בכיסי השמאלי, אדרבא, אדום אני יותר מהאדום האדום הזה... (מבעד למסוה 29/10/26).

... איני מחסידיו של סטורס [מושל י-ם] (מבעד למסוה 12/11/26).

פליטון היתולי על חווית היחלצותו משוד דרכים בשובו מפגישת עבודה של הבונים החפשים בראמאללה סמוך לכפר חזמא (מבעד למסוה 11/2/27).

...בשעה זו עומדים וחוגגים את הנחת אבן הפנה של הגמנסיה העברית בירושלים...עזמות זה – למה לכחד? - היה מהמיסדים הראשונים של הגמנסיה העברית בירושלים ומאמרו אז ב"האור": "שלשה עשר (תלמידים) מי יודע"? הלא יוכיח! ומכל הכנופיא הזו "הגיסים" והמחותנים והמחותנות משני הצדדים שהשתתפו בשמחת מצוה זו [הנחת אבן הפינה] ראיתי רק אחת, אלמנתו של המנוח ה ו ל ב י ץ, מהמורים הראשונים שקם והציע אז, שהמורים ילמדו בלא קבלת שכר במשך חצי שנה. מי יגלה עפר מעיניו ויראה כי הם יורשיו בקריאת והנחת ה מ ג י ל ה של הגמנסיה העברית? (מבעד למסוה 2/9/27).

בשעה שתלמידי ותלמידותי הולכים לבלות בסינמה (כמובן בראינוע "ציון") או שהם הולכים לשחק "טניס" ברחביה או לסן-רימו של קמחי, יושב לו ר' ע ז מ ו ת ב ב י ת ו ועושה ספורט, כלומר, שהוא כותב את שעורו בשבילכם ג"כ ביום הרביעי כמו "המכבים" בין מנחה למעריב, ובזמן שלא יום ולא ליל, פעם בשבוע ולשם הנאה והחלפת כח גרידא... עזמות כותב לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וגו' (מבעד למסוה 30/9/27).

...אם אין אני לי מי לי? נכנסתי בערב שבת לחנותו של סטימצקי לקנות איזה עתון מחו"ל והנה מצאתי אדם צעיר וגבה-קומה מיקירי ירושלים, שקנה את גליון "דאר היום" כשראה אותי תפש בידי, משכני אחריו החוצה ואמר לי בוא ואראה לך דבר מענין! מילא אין ברירה רצתי אחריו ברחוב ועשיתי דרכי בין המכוניות עד שהובילני לעגלה רתומה לשני סוסים ובתוכה ישבה אשה צעירה ונאה ולמולה על הכסא – תינוקת נחמדה כבת שתים בערך. הראה האב את תמונת "עזמות" [הלוגו של מבעד למסוה] על הגליון ושאל: - הגידי מי זה? – זה "עז מאלת" ענתה הפעוטה בלשונה. – ע ז מ ו ת תקן לה האב. הוא אשר אמרתי מפי עוללים ויונקים יסדת עז-מות... (מבעד למסוה 28/10/27).

...אין דרכי לעשן, עוד מעלה אחת לר' עזמות! (מבעד למסוה 16/12/27).

מודה לחבריו, קרוביו ומוקיריו בארץ ובחו"ל על הברכות הלבביות לרגל חתונת הכסף שלו (מבעד למסוה 13/4/28).

עלה לרגל לראשונה לירושלים בשנת 1901 [בגיל 20] ושם הכיר לראשונה את א.מ. לונץ בביתו שבנחלת שבעה, כעבור זמן פגש בו בקונג. ה-6 בבזל (מבעד למסוה 14/5/28).

זכורני בימי ילדותי – ימי "החדר" השתעשעו התלמידים ביניהם מין משחק ילדים כזה: אסרו עליהם איסור גמור להשתמש בשיחם ושיגם ביניהם על כל עת וחפץ במלים "חן" ו"לא" (מבעד למסוה 24/5/28).

...נודע לי מפי רעיתי [אידה לבית לובמן] כי הסבא שלה היה מביאליסטוק והריני גם אני פולני ע"י שדוכים "פאר-אלליאנס" (מבעד למסוה 16/11/28).

ומדי קראי את "צאתך לשלום" הזה, עלה בלי משים על זכרוני – מ א מ ר י ה ר אש ו ן ב"הצבי" הקטן של אליעזר בן-יהודה. ויסלחו-נא לי קוראי החביבים – לפנים היו תלמידי ותלמידותי...אם אספר להם הפעם על אדות עצמי, כי אם אין א נ י לי מי לי? ואם לא בשעורי זה אימתי? הן כל האנשים הגדולים מספרים על עצמם. ז'ן-ז'ק רוסו כתב על עצמו. טולסטוי כתב חבורים קלאסיים – על עצמו, מרדכי בן הלל הכהן כתב את זכרונותיו וגם מלניק מכין לו זכרונות וע"כ רוצה גם אני לכתב על עצמי, כמו שאומרים העתונאים האירופיים: Pro Domo Sua זהו טעם אחד. והטעם השני הוא, שבשעה שאדם כותב על עצמו הריהו בטוח לכהפ"ח שלא יספר לשון הרע ודברי רכילות ולא יגיד רעות. ואולם לא אספר לכם על גדולתי דוקא – הן זה ידוע לכל, אעפ"י שיש לי שכנים רעים – אלא רוצה אני, כאמור לעיל, לספר את המעשה במאמרי הראשון בשביל ההיסתוריה... אדרבא ילמדו נא בני אדם לדעת כיצד חיים אנשים גדולים, וכל מי שרוצה יוכל לקחת מוסר-השכל - שכר-סופרים לא אדרוש משום אדם. כך הוינא טליא (כך פותחים כל הסופרים המובהקים) כלומר: קטן אז הייתי, ואני והישוב לא הגענו כמעט לבר-מצוה. גם עתון "הצבי" היה קטן בכמותו ובצורתו ומחנכי הדור לפנים מרדכי לובמן ז"ל חתני, יהודה גרזובסקי שיהיה מורי, יודילביץ יאריך ימים ידידי ואחרים הוציאו אז "עולם קטן" ומלאך קטן בא ודפק עלי ואמר: כתוב! ואני אז קראתי את "אהבת ציון" ואת "אשמת שומרון" מה עשיתי? גנבתי מליצות של מאפו ושל ישעיה וערכתי מאמר שלם על העברית (בצורת עלמה משיר-השירים) שהיא "מתרפקת על דודה" כלומר על הר זכרון הצרפתי...לא היו ימים מועטים ולמושבתנו הגיע "הצבי" הקטן ובו הופיע מאמרי הגדול ותחתיו חתום אני הקטן...נקל לשער את שמחתי ודופק-לבי ועוד יותר מזה את תוגתי וגודל-צערי כשבאתי למחר לבית הספר וכל חברי פגשוני בקנאה וברינה: הנה הסופר הגדול הכותב ב ע ת ו נ י ם !" (אין די גאזעטע!) ובן דודי הגדול ממני הוסיף ואמר עלי: "לא הוא כתב את המאמר אלא אביו"... ולא נתקררה דעתם של חברי עד שלא הוציאוני בערמה בשבת אחר התפילה אל הגרן כדי "לשחק" ושם כבדוני – אל תשאלו! – אחת ואחת למען אזכר (כך אמרו לי באצבע) שלא אוסיף להיות "פילוסוף" – כך הם קראו למשכילי המושבה המעטים, וברל"צ היו קוראים להם "שמענדריקים"! עד היום הזה. רבותי מה אמר לכם ? מאז החילותי לכתב... ( מבעד למסוה 30/11/28).

שב ומספר את סיפור הגעתו באוניה לחיפה ב 17 אפר' 1910 לסניף הבנק [לכהונת סגן מנהל] וקבלת הפנים שנערכה לו בנמל מתוך מחשבה כי הינו ד"ר פרנץ אופנהימר [הופיע ב"הצבי" מיום 18 אפר' 1910] (אמר עזמות 12/2/32).

...הכל יודעים שאינני חשוד חלילה על שמאליות יתרה... (אמר עזמות 13/5/32).

[בדרכו ברכבת לנופש בהרי הלבנון] ותמיד, כשהמפקח ברכבת מכריז את השם "זכרון" מתחיל לבי דופק מתוך הרגשה מעורבת של שמחה וגעגועים, כבן המתכונן לראות את אמו אחרי כמה שנים...זכרון-יעקב! הן זוהי מולדתי, זוהי אמי, ערש-ילדותי – אשר בה גדלתי, טופחתי ורוביתי. עם כל מגרעותיה אוהב אני אותה וקשור אליה בכל נימי הלב והנפש – היוכל בן לשכח את אמו ולו תהא גם זקנה וגם מקומטת פנים?... (אמר עזמות 2/9/32).

...גם אותי, רבותי, שאל בילדותי מורי ורבי הגדול ר' זאב יעבץ זכרונו לברכה: מה אחפץ להיות ברבות הימים? ואזכר היטב את תשובתי הנמהרת והבוערת כי חפצי להיות "בעל-תקיעה" לא נוגה והוד "כתר תורה" משכו את לבי, אך מחשבתי האחת היתה להיות "בעל תקיעה". (אמר עזמות 7/10/32).

...לפני שלש שנים, בהכנסי לביתי בתלפיות, נטעתי גן לאורך הגדר ששה עצי-נוי, ששה אילנות קטנים שנקראים בלע"ז – קאזרינות... (אמר עזמות 21/10/32).

...יצאתי עם בן-אב"י לימים אחדים לק"ק צפת תובב"א... (אמר עזמות 11/11/32).

אתמול ישבתי במשרדי ועסקתי בעבודת ספר היובל של ז"י... (אמר עזמות 6/1/33).

היה בקשר עם פרופ' בוריס ש"ץ בימי גלותו בצפת בזמן מלחה"ע ה-1 ושמע ממנו אנקדוטה (אמר עזמות 6/1/33).

ולרגל עבודתי בספר היובל של ז"י בתוך אולמי בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בעירנו מתגנב אני בכל יום לשעה קלה אל התערוכה היפה שסדר שם מר שוחטמן לכבוד יובל הששים של ביאליק...אוהב אני להסתכל ביחוד אל המכתבים הקטנים, האינטימיים שמתוך כתליהם נשקפת הנשמה של האדם ונראה ביאליק כמו שאומרים, בסנדלי הבית...מחפש אני לא את ביאליק הסופר והמשורר כי את ביאליק החבר (אמר עזמות 27/1/33).

[ע"ר מצוקת הקבורה בחיפה] ואם בכל זאת נגזר עלי חס-ושלום מהשמים להיות פעם "גבור" הריני מבקש על נפשי שאחיה ולא אמות בחיפה...[בפועל הלך לעולמו בחיפה ב- 5/12/1942] (אמר עזמות 10/3/33).

...וזכורני: בשנת 1913, לפני פרוץ המלחמה, ביקר ר' נחום סוקולוב בפעם הראשונה את הארץ והגיע צפתה. ערכתי מסיבה בבית לכבוד האורח הגדול ורעיתו, שאליה הוזמנו טובי ונכבדי העיר צפת והמושבות מסביב... (הכרמל 3/12/38).

...ראה החנווני הערבי לפניו אדם לבוש מגבעת ומזוודה בידו, הבין כי יהודי הנני וסבר שפניתי אליו בעברית, ניסה אף הוא לענות לי בשפתנו, התחיל לגמגם עברית רצוצה ומנענע בשתי ידיו כדי להסביר לי את הדרך בה אלך למחוז חפצי, ואולם לא יכולתי להציל מפיו דבר ברור....יכול אתה לדבר עמי ערבית אמרתי לו, ויקל לך להסביר לי את דבריך...."יודע הנך לדבר עאראבי (ערבית)", הוא אומר לי מתוך שמחה גלויה, "ממש כמו איבן-ערב (ערבי)"... הלוואי וידענו גם עברית כמוכם. דרושה לנו, יא אדוני, לשון משותפת כדי שנבין בינינו כאן זה את זה... הרהרתי על דבריו שנאמרו בפשטות כי חסרה לנו לשון משותפת עם שכננו. ההבינו עד כה מנהיגינו ועסקנינו מה שמבין גוי המסיח לפי תומו? (הכרמל 28/11/38).

©כל הזכויות לאתר שמורות לניר קרניאל. עיצוב: גיא ברייטמן. ליצירת קשר ניתן לפנות בכתובת מייל nirkarniel@gmail.com

החומר המפורסם באתר זה נעשה באישורם ובאדיבותם של המוסדות הבאים:

  • פרויקט העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א לאתר לחץ כאן
  • יד יצחק בן צבי
  • "קשר", כתב עת של המכון לחקר העתונות והתקשורת היהודית, אונ. ת"א
  • ארכיון העיר ראשל"צ
  • ד"ר עוזי אלידע, החוג לתקשורת באונ. חיפה
  • ארכיון בית אהרונסון, זכרון יעקב

www.000webhost.com